Hosta

הרשות הפלסטינית (בערבית פלסטינית: السلطة الوطنية الفلسطينية – תעתיק: א-סֻּלטה אל-וַטניּה אל-פלסטיניּה, הרשות הלאומית הפלסטינית; בראשי תיבות: הרש"פ) היא ישות אוטונומית למחצה, השולטת על 90% מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון מאז 1996^{[דרוש מקור]}. מאז הקמת הרשות הפלסטינית ב-1994, הפך הפת"ח למפלגת השלטון ורבים מאנשיו מצאו עבודה במנגנוני הרשות (הביטחוניים והאזרחיים). באופן פורמלי שולטת הרשות גם ברצועת עזה, אולם בפועל היא איבדה שליטה זו בהפיכת חמאס ברצועה בשנת 2007.

החלוקה המנהלית שנקבעה לאחר הסכמי אוסלו מחלקת את הרשות הפלסטינית ל-16 נפות, מהן 11 ביהודה ושומרון ו-5 ברצועת עזה. במסגרת הסכמי אוסלו חולקו שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה לשלוש קטגוריות:

• שטח A:‏ 18% מאזור יו"ש; שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית.
• שטח B:‏ 22% מאזור יו"ש; שטחים בשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית (כולל שיטור) ושליטה ביטחונית של ישראל.
• שטח C:‏ 60% מאזור יו"ש; שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, שטחים אלה כוללים גם את ההתנחלויות. על פי ההסכם היה השטח אמור לעבור לידי הרשות הפלסטינית בתוך חמש שנים, אולם בעקבות עימותים ביטחוניים שבשיאם האינתיפאדה השנייה, הדבר לא מומש.

באינתיפאדה השנייה (2000–2005) נפגע קשות מעמדה של הרשות הפלסטינית. ישראל טענה שהרשות לא נלחמה בטרור ואף לקחה חלק פעיל בארגון ומימון פיגועים כלפי ישראלים. ב-2002 כבש צה"ל במבצע חומת מגן את הערים שבשטח A, פגע בתשתיות הרשות ועצר עשרות מפעיליה שהיו מעורבים בטרור. לאחר סיום האינתיפאדה ישראל שינתה את מדיניותה כלפי הרשות לפי התקדמות התהליך המדיני. הרשות שולטת בשטחי A ביהודה ושומרון וזוכה לשיתוף פעולה חלקי עם ישראל בשטחי B, בעיקר בתחום הביטחוני והמנהלי.

ב-29 בנובמבר 2012 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ברוב גדול את החלטה 67/19 בדבר צירופה של "מדינת פלסטין" לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה^[7].

משנת 1969 הרשות הפלסטינית היא חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי.

היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של הרשות הפלסטינית

במלחמת ששת הימים, שפרצה ביוני 1967, כבשה ישראל את יהודה ושומרון מידי ממלכת ירדן, ששלטה בשטחים אלו מאז תום מלחמת העצמאות ללא הכרה בין-לאומית, ואת חבל עזה מידי מצרים. בשטחים אלו היה רוב פלסטיני. פרט למזרח ירושלים שטחים אלו לא סופחו למדינת ישראל ומעמדם הושאר לדיון עתידי בין ישראל למדינות ערב. בהסכם השלום בין ישראל למצרים נקבע שתוקם אוטונומיה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון וחבל עזה.

ב-15 בנובמבר 1988 הכריז ראש אש"ף, יאסר ערפאת, על הקמתה של מדינת פלסטין. מעמד ההכרזה התקיים באלג'יר בכינוס המועצה הלאומית הפלסטינית. באותה העת השטחים הפלסטיניים היו תחת שליטה ישראלית ובשל כך להכרזה לא הייתה משמעות מעשית.

ב-1992 לאחר ניצחון יצחק רבין ומפלגת העבודה בבחירות בישראל, נשלח סגן שר החוץ הישראלי יוסי ביילין לקיים משא ומתן עם נציגי הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) באוסלו. המתווה שהם יצרו כלל הקמת רשות פלסטינית למשך תקופת ביניים של חמש שנים^[8], אשר תקבל בהדרגה את האחריות על שטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה. המתווה לא פתר את הנושאים הנפיצים: ההתנחלויות, זכות השיבה ומעמד ירושלים, והותירם לשלב מאוחר יותר בתהליך. ב-13 בספטמבר 1993 נחתמו הסכמי אוסלו בין אש"ף וישראל, במסגרתם ראש אש"ף יאסר ערפאת וראש ממשלת ישראל יצחק רבין החליפו מכתבי הכרה הדדיים – יאסר ערפאת הכיר במדינת ישראל בשם אש"ף, ויצחק רבין הכיר באש"ף כארגון המייצג את העם הפלסטיני בשם מדינת ישראל.

במאי 1994 פינתה ישראל את כוחות צה"ל מרוב רצועת עזה ומאזור העיר יריחו במסגרת הסכם קהיר והשטחים הועברו לידי הרשות הפלסטינית שהוקמה באותו זמן. בהדרגה החלו להעביר שטחים נוספים לידי הפלסטינים. ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית החדשה חתמו ביניהן על הסכמים כלכליים, וכן הוקמה המשטרה הפלסטינית במטרה לאכוף את הסדר באזורי הרשות. צה"ל המשיך להחזיק באחריות על ההגנה מפני איומים חיצוניים ועל הישראלים שגרים בהתנחלויות.

תהליך אוסלו נמשך גם אחרי רצח רבין ב-1995, והמשיכו בתהליך בנימין נתניהו ואהוד ברק. בראשית 1996 נערכו ברשות בחירות ראשונות לתפקיד יושב ראש הרשות ולמועצה המחוקקת הפלסטינית. בבחירות ניצח יאסר ערפאת ותנועת הפת"ח זכתה ברוב המושבים במועצה.

האינתיפאדה עד השתלטות חמאס על רצועת עזה

בשנת 2000, זמן קצר לאחר כישלון המשא ומתן בועידת קמפ דייוויד (2000), פרצה האינתיפאדה השנייה. בעקבות האינתיפאדה, הורע מאוד מצבה של הרשות, וישראל שבה לשלוט (בפועל) ביהודה ושומרון.

בנובמבר 2004 מת נשיא הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, ובמקומו נבחר מחמוד עבאס, "אבו מאזן". בין דצמבר 2004 לדצמבר 2005 נערכו בחירות לרשויות המקומיות בהם זכה החמאס בהצלחה יחסית. עם תחילת כהונתו, הכריז מחמוד עבאס כי בכוונתו לאחד את מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ולהפסיק את חופש הפעולה של ארגוני הטרור. עד סוף שנת 2009, נפסקו פיגועי ההתאבדות כליל בשטחי יהודה ושומרון, חודש התיאום הביטחוני עם ישראל ומספר התקפות הטרור שיצאו ממנה היה הקטן ביותר מזה כשני עשורים^[9]. ברצועת עזה לעומת זאת, ובמיוחד לאחר השתלטות חמאס, נמשך אי השקט הביטחוני. אף היו מקרים של חטיפת אזרחים זרים ותקיפת מבנים ומשרדים של הרשות והמשטרה הפלסטינית, זאת במקביל להמשך ירי רקטות קסאם על היישובים הישראליים הסמוכים לרצועת עזה.

באוגוסט 2005 בוצעה תוכנית ההתנתקות, במסגרתה פונו ההתנחלויות הישראליות בשטח רצועת עזה, והשליטה בה עברה לידי הרשות הפלסטינית.

ב-25 בינואר 2006 נערכו בחירות ברשות הפלסטינית. בבחירות ניצח במפתיע החמאס וזכה ב-76 מושבים במועצה המחוקקת הפלסטינית לעומת 48 שקיבל הפת"ח. נציגי תנועת חמאס הרכיבו את הממשלה והעמידו בראשותה את אסמאעיל הנייה. בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט ב-26 ביוני 2006 עצרה ישראל שרים וחברי המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם החמאס כקלפי מיקוח. בניסיון לפתור את הבעיות הכלכליות והדיפלומטיות שאיתן נאלצה להתמודד הרשות החליטו חברי המועצה על הקמת ממשלת אחדות. בפועל התארכו המגעים ורק ב-17 במרץ 2007 הושבעה ממשלת אחדות. בראשות הממשלה עמד הנייה והיא כללה נציגים של מרבית המפלגות הפלסטיניות.

מהשתלטות חמאס על רצועת עזה ואילך

עימותים מזוינים בין חמאס לבין פת"ח החלו ב-15 בדצמבר 2006, ולאחר מספר הפוגות, ב-15 במאי 2007 התחדשו העימותים בעצימות גבוהה, עם עשרות הרוגים – רובם מהפת"ח. החמאס התחיל להשתלט על רצועת עזה, וב-12–14 ביוני 2007 כבש החמאס את כל מחנות תנועת פת"ח ברצועה והוציא להורג מספר רב של תומכי פת"ח. ישראל החליטה שלא להתערב בנעשה. בעקבות ההשתלטות המוחלטת על הרצועה הכריז יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ב-15 ביוני, על פיזור ממשלת האחדות הפלסטינית, על פיטורי ראש הממשלה אסמאעיל הנייה ועל מצב חירום כללי. עבאס מינה את סלאם פיאד לראש ממשלת חירום, אך חמאס סירב להכיר בפירוק ממשלת האחדות וטען כי ראש הממשלה הוא עדיין אסמאעיל הנייה. ב-25 באוגוסט 2009 יצא פיאד עם תוכנית להקמת תשתיות המדינה הפלסטינית, עבור הממשלה ה-13 של הרשות הפלסטינית, בשם "פלסטין – סיום הכיבוש, הקמת מדינה", המפרטת תוכנית עבודה לבניית התשתיות והמוסדות של המדינה בדרך, במטרה להקים מדינה פלסטינית דה פקטו, מתוך הנחה כי שיחות השלום מקרטעות ולא מובילות לשום מקום^[10][11].

ב-3 במאי 2011 חתמו פת"ח וחמאס על הסכם בקהיר ובו הוסכם על הקמת ממשלת אחדות עתידית. הסכם דומה נחתם בדוחה ב-3 במאי 2012, אולם רק לאחר מינויו של ראמי חמדאללה לראש ממשלת הרשות הפלסטינית ב-2013 בשלו התנאים להקמת ממשלת אחדות.

ב-11 באפריל 2013 התפטר פיאד^[12] מתפקידו כראש ממשלת הרשות הפלסטינית, וביוני 2013 החליף אותו ראמי חמדאללה. מיוני 2014 עד יוני 2015 התקיימה ממשלת אחדות כשראש הממשלה היה ראמי חמדאללה. במהלך מבצע צוק איתן התפטרו מספר שרים מהממשלה, בטענה כי הממשלה לא פעלה כיאות בתגובתה למבצע. עקב כך, ב-17 ביוני 2015 הודיע מחמוד עבאס על פירוק הממשלה. הוא מינה שרים חדשים במקום אלה שהתפטרו, וטען שמדובר בחילופי האישים "טכניים ולא פוליטיים", צעד שגונה על ידי חמאס. הממשלה החדשה עדיין מכונה "ממשלת קונצנזוס".

פוליטיקה וממשל

ערך מורחב – ממשלת אשתייה

ערך מורחב – פוליטיקה של הרשות הפלסטינית

מנהל

בראש הפוליטיקה המקומית עומד נשיא, שאמור להיקבע בבחירות^[13]. עם זאת, נכון לסוף שנת 2023, לא התקיימו בחירות מאז שנת 2006^[14], והכוח מרוכז באופן מעשי בידיו של הנשיא, מחמוד עבאס^[15].

רשמית, בבסיס החקיקה של הרשות הפלסטינית ישנם חוקי יסוד שמשמשים מעין חוקה זמנית, ואשר ניתן לתקן באמצעות רוב של שני שלישים מבין המחוקקים. על פי חוקי היסוד, הנשיא נבחר ישירות לתקופת כהונה של ארבע שנים, עם מגבלה של שתי קדנציות. הנשיא הוא מפקד כוחות הביטחון, מנהל יחסי חוץ ובכוחו להטיל וטו על חקיקה. ראש הרשות המבצעת הוא ראש הממשלה שמתמנה על ידי הנשיא ומועצת השרים. המועצה המחוקקת הפלסטינית מורכבת מ־132 חברים שנבחרו לתקופות של ארבע שנים^[13].

בבחירות האחרונות שנערכו למועצה המחוקקת הפלסטינית בשנת 2006 זכה החמאס לרוב, והוא הקים ממשלה בראשות אסמאעיל הנייה. בפועל, חתר הפת"ח תחת הממשלה, ובעקבות עימות חמאס–פת"ח ברצועת עזה הדיח נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן את הממשלה ופיזר (דה פקטו) את הרשות המחוקקת. בעקבות כך התחזק הכוח הריכוזי (אנ') שבידי עבאס, ונפגעו המאפיינים הדמוקרטים שהחלה הרשות לאמץ קודם לכן^[16]. עבאס חוזר ומצהיר על נכונותו לחזור ולקיים בחירות, אולם בד בבד, על פי פרסומת בתקשורת הפלסטינית, מאיים במוות על מי שיתמודד ברשימות אופוזיציה בבחירות אלו^[17], במקביל לדיכוי של חופש עיתונות וחופש ביטוי של פעילי זכויות אדם^[15].

היסטוריה פוליטית

בראש הרשות עמד מאז הקמתה יאסר ערפאת, אשר ב-20 בינואר 1996 נבחר רשמית כנשיא הרשות הפלסטינית (בישראל נהגו להשתמש במונח "ראיס", או יושב-ראש בשביל להימנע מהשימוש במילה המפורשת "נשיא"). ב-19 במרץ 2003 מונה מחמוד עבאס (ידוע גם כאבו מאזן) לראש הממשלה הראשון של הרשות הפלסטינית. הוא התפטר מתפקידו בספטמבר 2003, על רקע קריסת ה"הודנה", הפסקת האש שהוכרזה על ידי ארגוני החמאס והג'יהאד האיסלאמי. עם מותו של ערפאת ב-11 בנובמבר 2004 החליף אותו באופן זמני יושב ראש המועצה המחוקקת רוחי פתוח, אם כי מילא את התפקיד רק באופן רשמי. ב־9 בינואר 2005 נבחר מחמוד עבאס לראשות הרשות ואחמד קריע מונה לראש הממשלה.

ב־25 בינואר 2006, לאחר שנדחו מספר פעמים, נערכו בחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית, בחירות שניות לגוף זה מאז הקמת הרשות הפלסטינית. הסוקרים הפלסטינים, שירות המודיעין הישראלי וממשלת ישראל צפו ניצחון דחוק של תנועת הפת"ח. העיתונות דיווחה כי ישראל מסייעת לפת"ח בבחירות ואף הקלה על מעצרו של מרואן ברגותי והתירה לו להתראיין ולקרוא לאזרחים לבחור, כדי לעצור את ארגון החמאס הנחשב קיצוני יותר. אף על פי כן, ארגון החמאס הפתיע וזכה ברוב גדול. מתוך 132 מושבים, תנועת החמאס קיבלה 76 מושבים לעומת 48 של הפת"ח; החזית העממית לשחרור פלסטין זכתה בשלושה מושבים; קואליציית השמאל "בדיל" (חלופה) זכתה בשני מושבים; מפלגת השמאל "פלסטין העצמאית" בראשות ד"ר מוסטפא ברגותי זכתה בשני מושבים; והדרך השלישית בראשות שר האוצר הפלסטיני לשעבר, סלאם פיאד, קיבלה שני מושבים גם היא. על אף התחזיות, הבחירות היו שקטות ואושרו על ידי נציגות בינלאומית כדמוקרטיות.

ממשלת חמאס, שסירבה להכיר בישראל, נקלעה למשבר כספי. הפגנות של פעילי פת"ח ושוטרים פלסטינים נגד הלנת שכרם ואי-תשלום משכורתם התפתחו לעימותים אלימים בהם נהרגו פעילי פת"ח ופעילי חמאס. ביולי הסתיימה הפסקת האש בין חמאס לישראל, כאשר מחבלי חמאס וועדות ההתנגדות העממית, חדרו לשטח ישראל, הרגו שני חיילים וחטפו את החייל גלעד שליט. בתגובה פתחה ישראל במבצע גשמי קיץ, ובמקביל גברו העימותים האלימים בין פת"ח לחמאס. מגעים להקמת ממשלת אחדות פת"ח-חמאס כשלו ומחמוד עבאס שקל לקיים משאל עם שדרכו קיווה להביא לסופה של הממשלה בראשות חמאס. בעקבות לחץ של ערב הסעודית, נחתם בריאד הסכם לכינון ממשלת אחדות פלסטינית פת"ח–חמא"ס (הסכם מכה), שיצאה אל הפועל לבסוף ב-17 במרץ 2007.

ביוני 2007 התפורר ההסכם, וב-14 ביוני הכריז אבו מאזן על פירוק ממשלת האחדות הפלסטינית, על פיטורי ראש הממשלה אסמאעיל הנייה ועל מצב חירום כללי. במקום הנייה מינה אבו מאזן את סלאם פיאד, לשעבר שר האוצר בממשלת האחדות, שנחשב למתון ומקובל על ידי ישראל וארצות הברית^[18]. ב-17 ביוני הושבעה הממשלה בראשות פיאד, אף על פי שלא זכתה לאימון המועצה מחוקקת הפלסטינית^[19].

מנגנוני הביטחון

הסכמי אוסלו ב' שנחתמו בשנת 1995 קבעו שש סוכנויות ביטחון של הרשות הפלסטינית, את הרכבם ואת תפקידיהם. הסוכנויות היו משטרה אזרחית, ביטחון כללי, הביטחון המסכל, מודיעין, המשמר הנשיאותי והגנה אזרחית. אולם, במהרה התפתחו 11 מנגנונים נפרדים, אשר כל אחד מהם היה כפוף ישירות ליאסר ערפאת^[20]. האינטרס של ערפאת היה ליצור כפילויות בסמכויות ותחומי פעולה של הארגונים על מנת לעודד תחרות ביניהם ולמנוע היווצרות ארגון דומיננטי מדי שהיה עלול לאיים על מעמדו.

1. המשטרה הפלסטינית האזרחית הכוללת בין השאר ענפי תנועה, סמים, חקירות וניהול בתי סוהר. בראש המשטרה הפלסטינית עמד ראזי ג'באלי שנחשב נאמן של ערפאת, ומשנת 2008 עומד חאזם עטאללה
2. משטרת גבולות
3. המשטרה הימית הידועה גם כמשמר החוף^[21].
4. הביטחון המסכל שהיה מורכב מענפים נפרדים ביהודה ושומרון בראשות ג'יבריל רג'וב וברצועת עזה בראשות מוחמד דחלאן. היה מנגנון הביטחון הפעיל ביותר ברשות ללא מגבלות ברורים על סמכויותיו.
5. המודיעין הכללי המורכב מכאלף איש ומהווה את המודיעין שהוקם על פי ההסכם עם ישראל. מפקד הענף ביהודה ושומרון היה תאופיק טיראווי ומפקד הענף העזתי היה אמין אל הינדי.
6. המודיעין הצבאי
7. כוח 17 – ביטחון הנשיאות
8. משמר הנשיאות
9. הביטחון הלאומי
10. כוחות מיוחדים שככל הנראה אחראים לפקח על מנגנוני הביטחון האחרים
11. הגנה אזרחית – אחראי לאספקת שירותים חיוניים, חילוץ והצלה^[21]

באוגוסט 1996 הודיע ערפאת על כוונה להקים משטרת קמפוסים למניעת התקוממויות של סטודנטים, אולם התנגדות של האוניברסיטאות וחברי המועצה המחוקקת הביאו לזניחת הרעיון^[21]. במהלך השנים נע מספר מנגנוני הביטחון בין 10 ליותר מ-15, מרביתם בעלי תחומי אחריות חופפים ואף זהים. הסיבות לריבוי המנגנונים היו בעיקר פוליטיות: כך התאפשר לערפאת לספק תפקידים רשמיים ברשות לנאמניו ולנציגי כוחות פוליטיים, וכן למנוע הצטברות כוח רב מדי בידי מספר קטן של קצינים בכירים. מרבית מנגנוני הביטחון הוקמו על בסיס הקצונה הבכירה של היחידות הצבאיות בפת"ח, שהגיעו עם ערפאת מתוניס עם כניסתו לשטחים.

לקראת סוף חייו של ערפאת ובמהלך שלטונו של מחמוד עבאס בוצעו רפורמות במערך הביטחון, ומספר מנגנונים אוחדו. בנוסף, באופן רשמי הועברו חלק ממנגנוני הביטחון לשליטת משרד הפנים והממשלה עוד בימי ערפאת (לפני כן הייתה השליטה הישירה על כל המנגנונים בידי מוסד הנשיאות).

מאז עליית החמאס לשלטון בראשית 2006 הוחזרו בפועל מרבית המנגנונים לשליטת הנשיאות, והיוו כח משמעותי ביותר לפת"ח במאזן הכוחות שלו מול חמאס. עם זאת, כאשר התרחשה הפיכת החמאס ברצועת עזה ב-2007, המנגנונים נכנעו וברחו כמעט ללא התנגדות והוחלפו באנשי חמאס. לעומת זאת, ביהודה ושומרון עדיין מהווים מנגנוני הביטחון מרכיב חשוב במניעת השתלטות חמאס על האזור, ומאז ההפיכה בעזה ניכרת פעילות פעילה יותר נגד חמאס, הכוללת מעצרים של אנשיו.

התיאום הביטחוני

התיאום הוא אינטרס הדדי, משום שהוא מסייע לשמירת הסדר והביטחון באזור. בעקבות הסכמי אוסלו החלו סיורים משותפים בין מנגנוני הביטחון הפלסטינים למקביליהם הישראלים. הצדדים קיימו מפגשים משותפים, ימי עיון והשתלמויות משותפות. עם זאת, בשנת 2000 פרצה האינתיפאדה השנייה, שבמהלכה נרצח שוטר מג"ב, פקד יוסף טבג'ה, על ידי שוטר פלסטיני, ועקב זאת בוטלו הסיורים המשותפים^[22]. בהמשך, סגר צה"ל בשנת 2002 את משרדי התיאום הביטחוני ביהודה ושומרון.

ביהודה ושומרון מתקיים תיאום ביטחוני שוטף בין גורמי הביטחון הישראליים למנגנוני הביטחון הפלסטיניים. לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה ביוני 2007 הופסק שם לחלוטין התיאום הביטחוני^[23].

למרות הקריאות ברשות הפלסטינית להפסיק את התיאום, יושב ראש הרשות, אבו מאזן, תמך בדרך כלל על שמירתו ואף כינה אותו בשנת 2014 "קדוש"^[24] ולפי ראש מנהלת התיאום והקישור של הרשות הפלסטינית, ג'יהאד אל-ג'יוסי, במהלך שנת 2015 העבירו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים לידי כוחות הביטחון הישראליים 634 אזרחים ישראלים אשר נכנסו ליישובים פלסטיניים ביהודה ושומרון^[25]. במאי 2020 הודיע אבו מאזן על הפסקת התיאום הביטחוני עקב כוונת ישראל להמשיך עם "עסקת המאה" של הנשיא טרמאפ ולהחיל ריבונות בשטחים ביהודה ושומרון^[26]. הוא חודש בנובמבר על רקע חילופי הממשל בארצות הברית^[27].

על פי הערכות שנמסרו על ידי משה יעלון ועל ידי גורמים בשב"כ, שיעור הפיגועים שסוכלו בזכות הרשות הפלסטינית הוא כ-20% עד 25%^[28].

מעורבות בטרור

ערך מורחב – עידוד טרור על ידי הרשות הפלסטינית

דו"ח שפרסמה ישראל על פי מסמכים ומידע שנאספו במהלך מבצע חומת מגן קבע כי ערפאת היה מעורב בתכנון פיגועים וכספי הרשות הפלסטינית, כולל כספים שמקורם באיחוד האירופי ובמדינות התורמות, שימשו למימון פעילות טרור. עוד הצביע הדו"ח על כך שסעודיה, סוריה, איראן ועיראק העבירו כסף רב וסיוע אחר לבניית תשתית הטרור ולתמיכה במשפחות של מחבלים מתאבדים^[29][30]. בעקבות הפרסומים פתח האיחוד האירופי בחקירה^[31]. מספר חברי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית היו מעורבים בפיגועי טרור נגד ישראל^[32].

ב-23 בפברואר 2015 הרשיע בית המשפט הפדרלי של ארצות הברית את הרשות הפלסטינית באחריות לפיגועי טרור שביצעו מחבלים פלסטינים בזמן האינתיפאדה השנייה וחייב אותה בתשלום פיצויים של מאות מיליוני דולרים לקורבנות הטרור ומשפחותיהם^[33]. באוגוסט 2016 הפך בית המשפט לערעורים בניו-יורק את ההחלטה^[34].

בפרסום של השב"כ משנת 2007 נכתב כי מבוקשים פלסטינים מאזור רמאללה ניצלו את מטות מנגנוני הביטחון, כולל המוקטעה, כמקום מסתור מפני צה"ל וכבסיס יציאה וחזרה מפיגועים^[35]. מסרים לראשי הרשות הפלסטינית לא הועילו, ובעקבות זאת ערך צה"ל מספר מבצעים למעצר מבוקשים. עוד נכתב בפרסום כי מנגנוני הביטחון הפלסטינים נוהגים להציג מצגי שווא על פעילות סיכול נרחבת ומשמעותית כביכול, כגון אמצעי לחימה מזויפים ומעצרים שלא בוצעו.

עידוד טרור ותמיכה במחבלים

ערכים מורחבים – הסתה לטרור ברשות הפלסטינית, הסתה לטרור במערכת החינוך ברשות הפלסטינית

בשנת 2008 שיבח אבו מאזן את האסירים הביטחוניים היושבים בכלא הישראלי, ובפרט מחבלים שביצועו פיגועים נגד אוכלוסייה אזרחית^[36].

מבט לתקשורת פלסטינית הראו שברשות השידור הפלסטינית מפורסמים לעיתים דברי הלל לשהידים, קליפים המעודדים שהאדה בטלוויזיה ושירים מעודדי שהידים ברדיו הרשמי^[37]. הרשות מנציחה מחבלים שביצעו פיגועים קשים: טורניר כדורגל לילדים בני 14 נקרא על שמו של עבד אל-בסט עודה, שביצע את הפיגוע במלון פארק שבו נרצחו 30 ישראלים. על שמה של דלאל מוגרבי, שהובילה את הפיגוע בכביש החוף שבו נרצחו 35 ישראלים, נקראו מחנות קיץ, בתי ספר, טקסי סיום ואירועי ספורט. טהאר חאמד, שהרג 10 ישראלים במחסום צה"ל בוואדי חרמיה בשנת 2002, זכה בעיתון הרשמי של הרשות לכינוי "גיבור האינתיפאדה"^[38] בינואר 2016 פרסם השב"כ שיש להסתה בשידורי הטלוויזיה הפלסטינית השפעה מעודדת טרור^[39].

באמצע 2020, דווח שבספרי הלימוד הפלסטיניים נמחקו כל ההסכמים ושיחות השלום עם ישראל מאז הסכם אוסלו, והוכנסו במקומם תכנים רבים יותר המקדמים ג'יהאד, אלימות ושנאת האחר, מה שהוביל לשלילת כספים ולביקורת מהאו"ם^[40][41]. לאחר הטבח בישובי עוטף עזה שהתרחש ב-7 לאוקטובר 2023, פורסם מסמך רשמי של משרד ההקדשים של הרשות המייחל ל"סילוק הכיבוש" ומצטט סימוכין מתוך השריעה המתייחס להרג יהודים: "לא תגיע השעה עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים והמוסלמים יהרגו אותם, עד אשר היהודי יתחבא מאחורי האבנים והעצים, והאבנים או העצים יאמרו 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, זה יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו'".^[42]

תשלומים למחבלים ומשפחותיהם

ערך מורחב – תשלומי הרשות הפלסטינית למחבלים ולמשפחותיהם

הרשות הפלסטינית מעניקה תמיכה חודשית למחבלים ולאסירים ביטחוניים נוספים הכלואים בישראל בגין פעולות טרור ולמשפחותיהם. התמיכה ניתנת בצורת משכורת חודשית והטבות נוספות, כדין עובדי הרשויות הפלסטיניות. על פי החוק הפלסטיני, חוק האסירים המשוחררים 2004/19, זכאים למשכורת כל היושבים בבתי הכלא הישראליים על רקע השתתפותם במלחמה נגד ישראל (אסירים פליליים אינם זכאים למשכורת). גובה המשכורת החודשית נגזר מאופי פעולת הטרור, משך תקופת המאסר ואזרחות המחבל. מחבלים בעלי אזרחות ישראלית מקבלים משכורות גבוהות יותר מתושבים פלסטינים^[43]. אבו מאזן אמר בכמה הזדמנויות שגם אם יהיה לו גרוש אחד הוא ישלם אותו למחבלים, משום ש"אנחנו שלחנו אותם"^[44]. הרשות תומכת באופן חודשי בכ-5,000 מחבלים מורשעים הכלואים בישראל וכ-5,500 מחבלים שכבר שוחררו. הסכום המוקצב לתשלום משכורות המחבלים ומשפחותיהם עומד על קרוב ל-1.3 מיליארד שקל בשנה, שהם כ-7% מהתקציב הכולל של הרשות. כחצי מסכום זה משולם למחבלים עצמם וכחצי למשפחות מחבלים שנהרגו^[44].

יחסי חוץ

הרשות הפלסטינית מיוצגת על ידי הארגון לשחרור פלסטין שמנהל רשת של משלחות ושגרירויות פלסטיניות. יש לה שגרירויות במדינות אשר מכירות במדינה פלסטינית ובמדינות אחרות אשר נמנעות להביע את עמדתן בסכסוך הישראלי-פלסטיני היא מנהלת "משלחות" או "משימות". מדינות זרות מיוצגות ברשות הפלסטינית באמצעות "שליחות" או "משרדים" ברמאללה ובעזה.

ב-5 בינואר 2013, בעקבות החלטה 67/19 של העצרת הכללית של האו"ם, הורה נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לכל השגרירויות הפלסטיניות לשנות כל אזכור רשמי בשם הרשות הפלסטינית ל"מדינת פלסטין"^[45]. כמו כן, הורה לממשלה הפלסטינית להנפיק דרכונים ומסמכים רשמיים נוספים בהם תוטבע החותמת "מדינת פלסטין"^[46]. 138 מתוך 193 המדינות החברות באו"ם הצביעו בעד החלטה 67/19, ובכך הכירו ברשות כמדינה משקיפה באו"ם^[47].

הרשות הפלסטינית נכללת במדיניות השכנות האירופית של האיחוד האירופי (ENP), שמטרתה לקרב את האיחוד האירופי ושכנותיו.

כלכלה

ערך מורחב – כלכלת הרשות הפלסטינית

כלכלת הרשות הפלסטינית מקבילה לכלכלת מדינת עולם שלישי לפי מדדים מקובלים. התוצר הלאומי הגולמי של התושבים נאמד בכ-2,900 דולרים לנפש לשנה. השכר הממוצע בשנת 2006 הוערך בין 1,570-1,800 ש"ח לחודש^[48]. רוב התושבים הם חקלאיים או עובדים כלליים ללא השכלה גבוהה. שירותי הבריאות, החינוך והרווחה נתונים לחסדי התרומות של מדינות ערב, ארצות הברית ואירופה. כמו כן, קיימים פערים כלכליים גדולים בין האליטה הפלסטינית בעלת הממון לבין האוכלוסייה קשת היום ומרובת הילדים.

הקשרים הכלכליים בין ישראל לרשות מסייעים לכלכלת שני הצדדים. בשנות ה-90 כמאה אלף פלסטינים הועסקו מדי יום בידי ישראלים. בנוסף, היצוא מהרשות לישראל עמד על כ-500 מיליון דולר בשנה. עם זאת, בשנים הראשונות לפעילותה של הרשות הכלכלה הפלסטינית אופיינה בריכוזיות גבוהה, בהיעדר שקיפות, ולעיתים אף בשחיתות. עסקים רבים בשטחים הוחזקו בידי הרשות או אנשיה. מדיניות זו הפחיתה את התחרותיות במשק ואת הניצול של המשאבים הפיסקליים. משנת 1997 החלה מגמת צמיחה, שנמשכה עד פרוץ האינתיפאדה השנייה. הצמיחה נבעה מגידול במספר העובדים הפלסטינים בישראל, ירידה באבטלה משיעור של 25% בשנת 1996 ל-11% בשנת 2000, מיסים שגבתה ישראל עבור הרשות והירתמות הקהילה הבינלאומית. בשנים 1994–2001 הזרימה הקהילה הבינלאומית לרשות 4.5 מיליארד דולר^[49]. הסכמי אוסלו הביאו השקעות בתחומי הרשות ובישראל ובתקופה שבין ההסכמים לאינתיפאדה השנייה (1993–2000) צמח התמ"ג הפלסטיני בכ-230%^[50].

האינתיפאדה השנייה הסבה נזק כבד למשק הפלסטיני. בעקבות פיגועי הטרור, צה"ל הטיל סגרים על השטחים וקשרים כלכליים רבים בין ישראל והפלסטינים נותקו. אלפי פלסטינים איבדו את מקור עבודתם. כיבושן מחדש של הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון במבצע חומת מגן הביא לסגירת מרכזים כלכליים כמו בנקים, שעליהם פשט צה"ל כדי לקטוע הזרמת כספים לטרור^[51]. במקביל הועלו טענות כלפי ההנהגה הפלסטינית על שחיתויות ונטילת כספים שהיו מיועדים לרווחת כל התושבים, עובדה שתרמה לעליית החמאס לשלטון ב־2006. ניצחון החמאס הביא להפסקת הזרמת הכספים של מדינות אירופה וארצות הברית, וזו היוותה פגיעה נוספת בכלכלה הפלסטינית, ובעיקר בזו שברצועת עזה.

בניגוד למצב הקשה בעזה, בשנים 2008 ו-2009 ניכר שיפור בכלכלת יהודה ושומרון, בעקבות הקלות שהנהיגה ישראל על התנועה והסרת מחסומים, לצד היתרים גורפים לכניסת ערבים ישראלים לשטחים, שיפור פנימי בסדר ובביטחון בערים, וכינון ממשלה חלופית לממשלת חמאס (פעולה שהחזירה את הסיוע בינלאומי)^[52]. בשנת 2005 היה התמ"ג לנפש ביהודה ושומרון גבוה בעשרה אחוזים מזה שנרשם ברצועת עזה, ובשנת 2015 הוא היה גבוה ב־128 אחוזים^[53].

הרשות הפלסטינית מקבלת סיוע כלכלי מארגונים בינלאומיים, ממדינות המערב וממדינות המפרץ. סמוך להסכמי אוסלו הוקמה ועדת הקישור אד-הוק לסיוע כלכלי לרשות הפלסטינית.

גאוגרפיה וחלוקה מנהלית

ערך מורחב – נפות הרשות הפלסטינית

ב"הצהרת העקרונות" שעליה חתמו נציגי ממשלת ישראל והנהגת אש"ף ב-13 בספטמבר 1993, ואשר קבעה קווים מנחים למשא ומתן בין הצדדים, נקבע:

"תחום שיפוטה של המועצה (=הרשות הפלסטינית) יכסה שטחי הגדה המערבית ורצועת-עזה, מלבד הנושאים שיידונו במסגרת המשא-ומתן על מעמד הקבע. שני הצדדים רואים את הגדה המערבית ואת רצועת-עזה כיחידה טריטוריאלית אחת, ששלמותה תישמר במסגרת תקופת הביניים." (סעיף 4, נוסח מלא בעברית באתר הכנסת)

אף כי בפועל הרשות הפלסטינית אינה שולטת במרבית שטח יהודה והשומרון (המכונה בהצהרת העקרונות "הגדה המערבית"), הרי שלפי "הצהרת העקרונות", רוב השטח שמעבר לקו הירוק יכול לעבור לשליטתה במסגרת המשא ומתן עם ישראל על הסדרי הביניים. לפי סעיף 5 ב"הצהרת העקרונות", שטחי מזרח ירושלים וההתנחלויות לא ייקבעו אלא בהסכמי הקבע בין הצדדים. מאז הפיכת חמאס ברצועת עזה איבדה הרשות הפלסטינית את שליטתה ברצועה, וחמאס שולט בה באופן מעשי.

ראו גם

• מדינה פלסטינית

לקריאה נוספת

• רונן ברגמן, והרשות נתונה, הוצאת משכל.

קישורים חיצוניים

עיינו גם בפורטל:
	פורטל המזרח התיכון

• הרשות הפלסטינית, דף שער בספרייה הלאומית
• הרשות הפלסטינית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא – אתר בעברית המדווח מהרשות הפלסטינית
• מאמר על ספרי הלימוד של הרשות באתר המחלקה לשיחות השלום של אש"ף
• דנה באלנדר, בִּרְשות מי הרשות?, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה, 24 ביוני 2007
• הרשות הפלסטינית, מכון ראות
• מאמרים בנושא הרשות הפלסטינית אתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.
• משה יעלון, ‏ישראל והפלסטינים: חזרה ליסודות, תכלת 33, סתיו תשס"ט, 2008
• הרשות הפלסטינית - האם היא כישלון מדינתי? אתר המכון למחקרי ביטחון לאומי.
• ארכיון אסף פרסומי הרשות הפלסטינית, בספרייה הלאומית
• הרשות הפלסטינית - יחסי ישראל - פלסטינים, המכון למחקרי ביטחון לאומי (inss).

ביאורים

הערות שוליים

מדינות עצמאיות "בלתי מוכרות"
אבחזיה אבחזיה • דרום אוסטיה דרום אוסטיה • טאיוואן טאיוואן • טרנסניסטריה טרנסניסטריה • סהרה המערבית סהרה המערבית • סומלילנד סומלילנד • הרשות הפלסטינית פלסטין • קוסובו קוסובו • צפון קפריסין צפון קפריסין

מדינות אסיה

אוזבקיסטן • אזרבייג'ן • איחוד האמירויות הערביות • אינדונזיה3 • איראן • אפגניסטן • ארמניה • בהוטן • בחריין • בנגלדש • ברוניי • גאורגיה1 • הודו • המלדיביים • הפיליפינים • הרפובליקה הסינית2 • הרפובליקה העממית של סין • וייטנאם • טג'יקיסטן • טורקיה1 • טורקמניסטן • יפן • ירדן • ישראל • כווית • לאוס • לבנון • מונגוליה • מזרח טימור3 • מיאנמר • מלזיה • נפאל • סוריה • סינגפור • סרי לנקה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • פקיסטן • קוריאה הדרומית • קוריאה הצפונית • קזחסטן1 • קטר • קירגיזסטן • קמבודיה • קפריסין • רוסיה1 • תאילנד • תימן 1חלק משטח המדינה נמצא באירופה. 2המדינה לא מוכרת על ידי האומות המאוחדות כמדינה רשמית. 3חלק משטח המדינה נמצא באוקיאניה.

הליגה הערבית
איחוד האמירויות הערביות • איי קומורו • אלג'יריה • בחריין • ג'יבוטי • הרשות הפלסטינית • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מאוריטניה • מצרים • מרוקו • סודאן • סומליה • סוריה • עומאן • עיראק • ערב הסעודית • קטר • תוניסיה • תימן

הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי
חברות	אפגניסטן • אלג'יריה • צ'אד • מצרים • גינאה • אינדונזיה • איראן • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מלזיה • מאלי • מאוריטניה • מרוקו • ניז'ר • פקיסטן • תימן • ערב הסעודית • סנגל • פלסטין (מיוצגת על ידי אש"ף) • סודאן • סומליה • תוניסיה • טורקיה • בחריין • עומאן • קטר • איחוד האמירויות הערביות • סיירה לאון • בנגלדש • גבון • גמביה • גינאה ביסאו • אוגנדה • בורקינה פאסו • קמרון • קומורו • עיראק • המלדיביים • ג'יבוטי • בנין • ברוניי • ניגריה • אזרבייג'ן • אלבניה • קירגיזסטן • טג'יקיסטן • טורקמניסטן • מוזמביק • קזחסטן • אוזבקיסטן • סורינאם • טוגו • גיאנה • חוף השנהב
מדינה מושעית	סוריה
מדינות משקיפות	בוסניה והרצגובינה • הרפובליקה המרכז-אפריקאית • קפריסין הצפונית • תאילנד • רוסיה
ארגונים משקיפים	הליגה הערבית • האו"ם • המדינות הבלתי-מזדהות • האיחוד האפריקאי • הארגון לשיתוף פעולה כלכלי